פסק-דין בתיק ע"פ 987/02

השופטת ד' ביניש :

           המשיבים 1 ו-2 בע"פ 987/02 (להלן: המשיבים) הינם אחים שהועמדו לדין יחדיו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. כתב-האישום המתוקן שהוגש נגדם כלל תשעה אישומים, בין היתר, בגין עבירות של החזקת נכס חשוד, קבלת רכב גנוב וסחר ברכב גנוב. לאחר תום פרשת התביעה, זוכו המשיבים בחלק מהאישומים מבלי שחויבו להשיב על האשמה. בסוף ההליך שהתקיים בפני בית-המשפט המחוזי, זוכה המשיב 1 מכל האישומים שיוחסו לו, ואילו המשיב 2 זוכה מכל האישומים שבכתב-האישום המתוקן למעט האישום השביעי, בגינו הורשע בעבירה של שינוי זהות רכב. בגין הרשעה זו, נגזרו על המשיב 2 שמונה-עשר חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו עד תום ההליכים, וכן קנס בסך 10,000 ש"ח.

           בפנינו ערעור המדינה כנגד זיכוים של המשיבים מהאישומים השלישי, הרביעי והחמישי לכתב-האישום המתוקן (ע"פ 987/02). טענתה העיקרית של המדינה בהקשר זה, היא כי בגין שלושת האישומים האמורים, יש להרשיע את המשיבים בעבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). מנגד, מערער המשיב 2 כנגד הרשעתו בעבירה של שינוי זהות של רכב לפי סעיף 413ט לחוק, וכנגד חומרת העונש שנגזר עליו בגין כך (ע"פ 1922/02). 

עיקרי העובדות                                                                        

1.        המשיבים ניהלו בפרקי זמן שונים עסק לסחר בחלקי חילוף לרכב בלוד. בעקבות חשדות כי המשיבים ביצעו עבירות שונות בקשר לרכב, לרבות קבלה, פירוק וסחר בכלי-רכב גנובים, ניהלו משטרת לוד ויחידת אתג"ר של המשטרה חקירה מקיפה כנגדם. במסגרת החקירה, נערכו בחודשים פברואר ומרץ 1999 תצפיות על המוסך באזור התעשייה הצפוני של לוד (להלן: המוסך) וכן על מגרש חלפים במתחם הבית של הורי המשיבים בלוד (להלן: המתחם). יצוין כי המוסך והמתחם אינם סמוכים זה לזה. במהלך ספטמבר 1998 וכן ביום 9.5.99 ערכה המשטרה חיפושים במוסך ובמתחם, במסגרתם נתפסו חלקי חילוף לרכב ומוצגים נוספים.

           בהתבסס על ממצאי החקירה, הוגש כנגד המשיבים כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שתוקן מספר פעמים. כתב-האישום המתוקן כלל תשעה אישומים שעיקרם עבירות בקשר לרכב. הערעורים שלפנינו נוגעים רק לאישומים השלישי, הרביעי, החמישי והשביעי לכתב-האישום, ולפיכך נתייחס אליהם בלבד.

           האישום השלישי ייחס למשיבים עבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין. על-פי האמור באישום זה, ביום 9.5.99 החזיקו המשיבים במוסך ובמתחם חלקי רכב רבים בשווי כולל של מיליוני שקלים, שמתעורר לגביהם חשד סביר כי הם גנובים, בלא שיעלה בידי המשיבים להוכיח כי רכשו את ההחזקה בהם כדין. על-פי המפורט באישום השלישי, מדובר ב-2858 דלתות לרכב, 501 דלתות תא מטען, 592 כנפיים קדמיות, 523 מכסי מנוע, 30 שילדות רכב, 812 תיבות הילוכים וכן מחשבים לרכב, מושבי רכב, ומאות מצננים, מתלים ומעבים למזגן שלא נספרו.

           האישום הרביעי ייחס למשיבים עבירות של קבלת רכב גנוב לפי סעיף 413י לחוק העונשין וכן מסחר ברכב גנוב לפי סעיף 413יא לחוק. על-פי האמור באישום זה, בתחילת שנת 1999 קיבלו לידיהם המשיבים שתיים-עשרה מכוניות ביודעם כי הן גנובות, ועסקו בפירוקן ובסחר בהן.

           על-פי האישום החמישי, בתחילת שנת 1999 קיבלו המשיבים לידיהם מספר מכוניות מהן נחתכו מספרי השלדה באופן שלא ניתן לזהות את פרטיהן. בגין כך, הועמדו המשיבים לדין בעבירה של קבלת רכב גנוב לפי סעיף 413י לחוק העונשין. 

           האישום השביעי ייחס למשיב 2 בלבד עבירות של קבלת רכב גנוב לפי סעיף 413י לחוק העונשין, שינוי זהות של רכב לפי סעיף 413ט לחוק וכן מסחר ברכב גנוב לפי סעיף 413יא לחוק. על-פי האמור באישום זה, ביום 4.3.99 או בסמוך לכך רכש המשיב 2 מחברת הרץ מכונית מסוג "הונדה אקורד" (להלן: מכונית א'). המכונית נמכרה למשיב 2 כשהיא שרופה לחלוטין תמורת 38,000 ש"ח. באותה עת, קיבל המשיב 2 לידיו מכונית מדגם דומה (להלן: מכונית ב'). המשיב 2, בעצמו או על-ידי אחרים, חתך את החלק הקדמי של מכונית א', הכולל את תא המנוע שבו מוטבע מספר השילדה, חתך את מכונית ב' באותו מקום, וריתך את החלק הקדמי של מכונית א' לחלק האחורי של מכונית ב'. על-פי הנטען, באופן זה הקנה המשיב 2 לכאורה למכונית ב', את זהותה של מכונית א' בה החזיק כדין. במהלך חודש אפריל 1999 מכר המשיב 2 את המכונית לאחר תמורת 80,000 ש"ח, בלי לגלות לו כי מדובר ברכב המורכב משתי מכוניות שונות. בגין כך יוחס למשיב 2, בין היתר, כי טשטש סימני זיהוי של רכב ועשה מעשה המקשה על זיהויו.

ההליך בבית-המשפט המחוזי                                                                             

2.        בפני בית-המשפט המחוזי התנהל הליך ארוך, במסגרתו הוגשו ראיות ונשמעו עדים רבים. בסיום פרשת התביעה, סבר בית-המשפט המחוזי (השופטת ס' רוטלוי) כי לא היה בראיות התביעה משום הוכחה לכאורה של ארבעה מתוך תשעת האישומים שנכללו בכתב-האישום המתוקן (האישומים הראשון, השני, השמיני והתשיעי). לפיכך, נענה בית-המשפט קמא לבקשת ההגנה, ופטר את המשיבים מלהשיב לאשמה בגינם. לגבי יתר האישומים, הציגו המשיבים את תשובתם לאשמה והתנהלה פרשת הגנה. בסיום ההליך, זיכה בית-המשפט המחוזי את המשיב 1 מכל האישומים שיוחסו לו. המשיב 2 זוכה מכל האישומים שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן, למעט האישום השביעי בגינו הורשע בעבירה של שינוי זהות של רכב. להלן נעמוד על אותם חלקים בהכרעת-הדין הרלוונטיים לערעורים בפנינו.

3.        בהכרעת-דינו, מתח בית-המשפט המחוזי ביקורת על הליך תפיסת המוצגים, סימונם בשטח והעברתם למחסני המשטרה במסגרת החקירה. הליקויים בנוגע להוכחה של שרשרת העברת המוצגים וסימונם, היוו נדבך מרכזי בהחלטתו של בית-המשפט קמא לזכות את המשיבים מהאישומים השונים שיוחסו להם, לרבות מהאישומים השלישי, הרביעי והחמישי אליהם מתייחס ערעור המדינה.

           החלטת בית-המשפט המחוזי לזכות את המשיבים מהאישום השלישי, נשענה על מספר טעמים: ראשית, נקבע כי לא הוכח לגבי מרבית הפריטים שצויינו באישום, כי הם נתפסו ברשות המשיבים. שנית, לגישת בית-המשפט קמא, לא הוכח כי מכלול הנכסים המפורטים באישום השלישי, חשודים כגנובים או זוהו כגנובים. שלישית, הוסיף בית-המשפט קמא וקבע כי אף אם נניח שהתביעה הוכיחה כי חלקי-הרכב המפורטים באישום השלישי חשודים כגנובים, הרי המשיבים עמדו בנטל להוכיח כי החזקתם נרכשה כדין. בעניין זה, קיבל בית-המשפט קמא את טענת המשיבים לפיה פעלו בהתאם לנוהג המקובל בתחום המסחר בחלפים, ורכשו מלאים של חלקי חילוף לרכב תמורת מחיר גלובלי, בלא יכולת ממשית לבדוק בנפרד כל חלק שקנו. לגישת בית-המשפט המחוזי, הוכחת קיומו של נוהג כאמור, די בה כדי לשכנע כי המשיבים רכשו בתום-לב את ההחזקה בחלקי החילוף שנתפסו ברשותם. עוד נקבע כי מכיוון שהתביעה לא השכילה להבהיר מהם חלקי החילוף שזוהו כגנובים או החשודים כגנובים, לא היה באפשרותם של המשיבים להוכיח את אופן הרכישה של פריטים מסויימים מתוך מכלול המלאי שנתפס ברשותם. לפיכך, זוכו המשיבים מהעבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק.

           אשר לאישום הרביעי שייחס למשיבים עבירות של קבלה, פירוק וסחר בשתיים-עשרה מכוניות גנובות - קבע בית-המשפט המחוזי כדלקמן: ראשית, נפסק כי בניגוד לאמור בכתב-האישום, אין בנמצא ראיות לכך שהמשיבים קיבלו לידיהם מכוניות שלמות, להבדיל מחלקי-רכב. שנית, נפסק כי לגבי מרבית החלקים של כלי-הרכב שפרטיהם מופיעים באישום הרביעי, לא הציגה התביעה דו"חות תפיסה, סימון והעברה קונקרטיים, ולפיכך לא ניתן לקשור בינם לבין המשיבים. שלישית, בפני בית-המשפט קמא לא היתה מחלוקת כי מרבית חלקי-הרכב המפורטים באישום הרביעי שייכים לכלי-רכב גנובים, אולם לגישת בית-המשפט קמא, לא הוכח כי המשיבים ידעו על כך. בהתחשב במכלול הטעמים האמורים, זוכו המשיבים מהעבירות שיוחסו להם באישום זה.

           כאמור, האישום החמישי ייחס למשיבים קבלה ביודעין של שלוש מכוניות גנובות שמספרי השילדה שלהן נחתכו באופן שלא ניתן לזהות את פרטיהן. נוכח ההליך הלקוי של סימון המוצגים והוכחת שרשרת העברתם, ובהתחשב באי דיוקים שנפלו בניסוח האישום החמישי, החליט בית-המשפט המחוזי על זיכוים של המשיבים גם מאישום זה. במאמר מוסגר, הוסיף בית-המשפט קמא כי "לו היתה נטענת על-ידי הנאשמים (המשיבים) טענת 'אין להשיב לאשמה', באשר לפרט אישום זה, הרי שהיה מקום לקבלה" (עמ' 32 להכרעת-הדין). 

           מנגד, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המשיב 2 בעבירה של שינוי זהות של רכב בגין האישום השביעי. בית-המשפט דחה את גרסת המשיב 2 לאישום, וקבע כממצא עובדתי כי המשיב 2 חיבר לחלקה הקדמי של מכונית א' שרכש מחברת "הרץ", חלק אחורי שלם של מכונית ב' בלתי מזוהה. על-פי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, לא הוכח כי מכונית ב' הושגה בעבירה לפי פרק י"א סימן ה1' לחוק העונשין, או כי המשיב 2 היה מודע לכך; לפיכך, זוכה המשיב 2 מחמת הספק מעבירה של קבלת רכב גנוב ומעבירה של מסחר ברכב גנוב. עם זאת, נפסק כי המשיב טשטש את זהותה של מכונית ב' שהיתה ברשותו, כך שתתאים לזהותה של מכונית א' שרכש, ובכך הסווה את פעולת התיקון והשיפוץ שביצע. לפיכך, הורשע המשיב 2 בעבירה של שינוי זהות רכב לפי סעיף 413ט לחוק העונשין. 

4.        בגזר הדין, קבע בית-המשפט המחוזי כי אלמלא נסיבות ניהול התיק, היה מקום לגזור על המשיב 2 תקופת מאסר העולה על תשעת החודשים בהם שהה במעצר עד תום ההליכים, עקב עברו הפלילי המכביד בעבירות בקשר לרכב. יחד עם זאת, בהתחשב בעינוי הדין שנגרם למשיב 2 עקב התמשכות ההליך, בין היתר נוכח מחדלי התביעה, נקבע כי תקופת המעצר עד תום הליכים של תשעה חודשים, שאליה נוסף מעצר בית מוחלט למשך תקופה לא מובטלת, יש בהם כדי להוות עונש הולם בנסיבות המקרה בגין העבירה בה הורשע. לפיכך, נגזרו על המשיב 2 שמונה-עשר חודשי מאסר, מהם תשעה חודשים לריצוי בפועל בניכוי תקופת מעצרו עד תום ההליכים, והיתרה על תנאי למשך 3 שנים לגבי העבירה בה הורשע ולגבי כל עבירה לפי סימן ה1 לפרק י"א בחוק העונשין. עוד הושת על המשיב 2 קנס בסך 10,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.

5.        בפנינו ערעור המדינה כנגד זיכוים של המשיבים מהאישומים השלישי, הרביעי והחמישי לכתב-האישום המתוקן (ע"פ 987/02), וערעור המשיב 2 כנגד הרשעתו בעבירה של שינוי זהות של רכב וכנגד חומרת העונש שנגזר עליו בגין כך (ע"פ 1922/02). שמענו את טיעוני הצדדים בשני הערעורים יחדיו, ועיינו בטיעוניהם בכתב ובחומר שצורף להם. נדון תחילה בערעור המדינה ולאחר מכן נפנה לדון בערעורו של המשיב 2.